אני חושבת שהדבר הראשון שחשוב לזכור הוא שלא כל ילד רוצה להיות במרכז, וזה בסדר.

יש ילדים שמגיעים ליום הולדת ומיד רצים קדימה, ויש ילדים שצריכים קודם להסתכל, להבין מי נמצא שם, מה הולך לקרות ורק אחר כך להחליט אם ואיך הם רוצים להצטרף.

כשאני מפעילה יום הולדת, אני לא מנסה "להוציא" ילד ביישן מהביישנות שלו. אני קודם כל מנסה לראות אותו. לפעמים זה אומר לאפשר לו לשבת קרוב אליי, להסתכל על הפעילות, לענות לי בלחש, או להשתתף במשימה קטנה בלי שכל הקבוצה מסתכלת עליו.

ומשם אפשר להתקדם.

אפשר לתת לילד תפקיד קטן, להזמין אותו להצטרף יחד עם חבר, או ליצור משימה שבה לא צריך לעמוד לבד מול כולם. הרבה פעמים דווקא הצעדים הקטנים האלה מאפשרים לילד להרגיש מספיק בטוח כדי לעשות עוד צעד.

חשוב לי גם לא לבלבל בין "לתת לילד זמן" לבין לוותר עליו. אני לא רוצה שילד ירגיש שהמסקנה היא שהוא פשוט "לא ילד של הפעלות". להפך! אני רוצה ליצור עבורו דרך כניסה שמתאימה לו.

ובסופו של דבר, בעיניי, הצלחה ביום הולדת היא לא בהכרח שהילד הביישן עלה לבמה ורקד מול כולם. הצלחה יכולה להיות שהוא הסכים להתקרב, השתתף במשימה, חייך, ענה על שאלה או מצא את המקום שבו היה לו נעים להיות חלק.

ילדים לא צריכים שכולנו נבקש מהם להיות אותו דבר. הם צריכים מבוגר שיודע לראות אותם ולתת להם הזדמנות להשתתף בדרך שמתאימה להם.